"אני? סנדוויץ'? רק אם הוא מלחם קל, הכי קל שיש. ואז אני שמה בו רק שכבה דקה דקה של הגבינה הכי דלת שומן שאני מוצאת, וירקות", היא אומרת לי בגאווה כשאנחנו מדברות.
'תגידי, את אוהבת לחם קל?' אני שואלת אותה.
השאלה שלי מפתיעה אותה, והיא מתבלבלת.
'האם את נהנית לאכול לחם קל? הוא טעים לך? מספק אותך? משביע אותך?'
"נראה לי שכבר התרגלתי" היא עונה ועיניה מצטמצמות, כמו נזכרת בטעמה הרחוק של כיכר לחם טרייה.
אחר כך היא מסבירה לי שהיא חולה על לחם ויכולה לאכול אותו בלי הגבלה, ושאם רק תאפשר אותו לעצמה היא תאבד שליטה. לכן תמיד המליצו לה על לחם קל, וכבר שנים שהיא אוכלת רק אותו.
"ואיך את מרגישה עם הבחירה הזאת?" אני מתעקשת לברר איתה.
"וואו… זה ויתור ענק מבחינתי, אבל איזו ברירה יש לי?" היא אומרת, ונאנחת עמוקות.
כל כך הרבה אנחנו מוכנות לעשות כדי לרדת במשקל:
לוותר על מאכלים שאנו אוהבות, לאבד את ההנאה מאוכל, להיות טרודות כל הזמן במרכיבים השונים שיש בכל אריזה, לספור קלוריות ללא הרף, לתת למישהו אחר את הבחירה מה נאכל, מתי וכמה.
לצמצם, למשטר, להגביל, למנוע.
אבל אפשר אחרת.
אפשר להחליט ששמים סוף לכלא האינסופי הזה.
אפשר להבין שאם שמירה על משקל מסוים מצריכה כל כך הרבה התעסקות וסבל, זה כנראה לא המשקל בו נועדנו להיות.
אפשר לחזור ולהיזכר שאכילה היא גם כייף והנאה.
אפשר ללמוד איך לסמוך על עצמנו
ולהחזיר לעצמנו את הבחירה.
הצטרפי אליי, לדרך המיטיבה הזו
