אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים"- היא מסכמת, יורקת את המילים מתוך פיה כאילו נגסה בטעות בקליפה המרה של הפקאן.
אנחנו מביטות זו בזו.
אבל רגע, צריך להתחיל מההתחלה.
היא מטופלת שלי כבר זמן מה.
הגיעה בשאיפה כמוסה להוריד 10 ק"ג ונשארה כדי לעבור תהליך של קשיבות לגופה, וקבלה ואהבה של עצמה כמו שהיא.
היא אחות בכורה, יש לה אחות שצעירה ממנה בשנתיים ואח שצעיר ממנה בשש שנים.
אחותה מעסיקה אותה מאד, והיחסים ביניהן הם נושא שחוזר ועולה בפגישות שלנו.
כשהיא נכנסת היום אני מרגישה מיד שהיא במצב רוח רע.
ממש רע.
בהתחלה היא יושבת מופנמת וסגורה על הכיסא, עונה לשאלותיי בנדנודי ראש ובכן-לא לקוניים, ומסרבת לשתף מעבר לכך.
ואז זה מגיע.
היא מביטה בי בעיניים פעורות, מותשת מהמלחמה שמתחוללת בראשה כבר שנים, והמילים מתחילות להישפך ממנה.
מילים ובכי.
בכי ומילים.
"אוף, עייפתי. נמאס לי לחיות כל החיים עם ההשוואות האלה, זה ממש עושה לי רע.
אבל איך? איך לעזאזל אני יכולה להפסיק עם המחשבות האלה?
תביני- אני אוהבת אותה הכי בעולם, היא אחות מדהימה, אבל מאז ומתמיד אי אפשר ללכת איתה ברחוב בלי שראשים יסתובבו.
כולם מתים עליה. כולם. הדודות, המורות, השכנים, המוכרות בחנות. "יואו, זאת אחותך?" הן שואלות בפליאה, "איזו חתיכה!״.
אפילו חברות שלי, ש-ל-י, כל הזמן אומרות לי שהיא מעלפת כשהן רואות את אחותי.״
היא תמיד הייתה רזה, היא עדיין רזה, אבל היא במרדף תמידי אחרי זה. כל החיים היא בדיאטות- אלוהים שישמור אם היא עולה 100 גרם.
ואם היא, המושלמת, שונאת ככה את עצמה- מה זה אומר עליי, עם ה-10 קילו המיותרים שלי? מה זה אומר על הגוף שלי? כמה מכוער ומגעיל הוא?
הלוואי עליי הגוף שלה, כמה הייתי מאושרת. מילה של תלונה לא היית שומעת ממני עליו.
איך, תגידי לי רחלי, איך אלוהים באמת נותן אגוזים למי שאין שיניים?" היא מסכמת, יורקת את המילים מתוך פיה כאילו נגסה בטעות בקליפה המרה של הפקאן.
אנחנו מביטות זו בזו.
כמה שאני מבינה… הרי מי מאיתנו לא יכולה להזדהות איתה?
אבל מה יש בנו שגורם לנו כל הזמן לבדוק את עצמנו לעומת האחרים? למה אנו מרגישות חוסר ואיננו מסוגלות להיות שמחות בחלקנו?
עריכת השוואות עם אחרים היא נטייה טבעית שמובנית בנו. היא נועדה לגרום לנו לשאוף להתקדם, ויש לה גם חשיבות אבולוציונית-הישרדותית: באמצעות השוואות בעלי חיים יכולים להחליט מהר מי הוא הנטרף ומי הטורף.
היצר ההישרדותי לערוך השוואות מתקיים בכולנו, אך הוא יכול גם להיות כל כך הרסני. ההשוואות גוזלות מזמנו של האדם המשווה, מורידות מערכו, יוצרות אצלו טינה כלפי האחר ועלולות לגרום לו לתחושות של קנאה ופגיעה בערך העצמי.
אז מה נעשה?
הרי תמיד תהיה מישהי יצירתית יותר/ רזה יותר/ חכמה יותר/ עשירה יותר/ מוצלחת יותר,
איך נרגיש שגם אנחנו עשירים באגוזים?
איך נשמור על עצמנו מפני ההשוואות שהורסות אותנו?
התשובה טמונה ביכולת שלנו להתבונן פנימה, אל תוכנו, ובמקום להשוות את עצמנו לאחרים- להשוות את עצמנו לעצמנו.
לראות את ההתקדמות שלנו ביחס לעצמנו ולא ביחס למישהו אחר.
ואם זה קשה, עכשיו, עד שזה בלתי ניתן ליישום?
נייצר שלב ביניים.
כן, להשוות את עצמי למישהו אחר, אבל לכוון ולשלוט על הבחירה שלי
למי אני משווה את עצמי ובאיזה תחום.
