צעדים קטנים

"תראי את מאוד נחמדה אבל אני לא מעוניינת. אני יודעת מה אני צריכה לאכול. בואי, כולנו יודעים. אבל בינינו? בגילי? ממה כבר נשאר לי ליהנות? אני לא רוצה להגביל את עצמי, בקיצור אני לא חושבת שתוכלי לעזור לי."
ככה התחילה הפגישה הראשונה בינינו.
זה לא הפתיע אותי. הבת שלה היא זו שפנתה אליי, מודאגת מהבדיקות של אימא, הסוכר עלה, גם הכולסטרול במגמת עלייה ו"אם תמשיך ככה מי יודע לאן תגיע".
"אני חייבת לומר לך שהיא מאוד עקשנית ולא מבינה למה אני לוחצת, הצלחתי לשכנע אותה להיפגש איתך רק פגישה אחת, ו-וואו כמה אני מקווה שאת תצליחי להגיע אליה, אני מיואשת רחלי".
מה אני אגיד? לטפל במטופלת שלא מעוניינת בטיפול זה לא אפשרי. ובכל זאת, שמעתי כמה היא דואגת לאימא, אפשר היה ממש לחוש כמה היא אוהבת אותה, מי יכול לסרב לנסות להושיט עזרה?
'אני מבינה אותך סימה (שם בדוי), אף אחד לא רוצה שיגבילו אותו. לא פעם החשש הכי גדול שלנו מהדיאטנית הוא שהיא תאסור עלינו מאכלים, תצמצם אותנו לברוקולי וכרוב ניצנים ותנזוף בנו.'
ראיתי שהיא מופתעת, ונראה היה שהיא מוכנה להקשיב.
'אני יודעת שהיוזמה להגיע אליי הייתה של הבת שלך, את מבינה ממה היא מודאגת?'
"תראי, הבדיקות דם לא משהו, ובגילי אני יודעת שזה יכול להיות מסוכן. אבל כמו שאמרתי, ניסיתי בעבר- זה פשוט לא מחזיק."
'מה את יודעת על הקשר בין אורחות חיים לסוכר וכולסטרול?' שאלתי אותה. 'תרצי לשמוע?'
״כן״ היא הביטה בי בסקרנות.
דיברנו על הגורמים המשפיעים על ערכי הסוכר והכולסטרול. בדקנו מה ניסתה בעבר, נשמע שזה באמת היה קיצוני מידי ולכן לא החזיק מעמד.
'האם יש משהו אחד מכל הדברים שהזכרנו שנראה לך שאת מוכנה לנסות?'
"בוודאי, אני רוצה לחזור לצעוד. רבע שעה – עשרים דקות בבוקר, זה עשה לי כל כך טוב כשהתמדתי." יכולתי לראות אותה נזכרת.
'מצוין' אמרתי, 'מתי חשבת להתחיל?'
"מהיום!" היא חייכה. "רגע, ומה עם האוכל?" שאלה.
'את יודעת סימה, אני מאמינה בצעדים קטנים שיכולים להביא לשינוי גדול.'
"גם אני״ חיוך התפשט על פניה.
כשהסתיימה הפגישה הראשונה ביננו היא החליטה להושיט לי את ידה, ולהצטרף למסע בדרך שהייתה חדשה עבורה.
כך, הפגישה הראשונה הזו הייתה רק תחילתו של תהליך משמעותי מאד.
כשאת קשובה לחששות שלך, כשאת אמיצה לנסות, כשאת מבינה שתהליך אמיתי ייקח זמן-
את פנויה לעשות שינוי.
לא ממקום מפוחד ונלחם
אלא ממקום טוב, עוצמתי ואמיץ.