מה את עושה מול בופה שווה, עם מלא אוכל טעים?
כל אחת מאיתנו מוצאת את עצמה מדי פעם מזילה ריר מול בופה, ואם היו משדרים את המחשבות שרצות לנו בראש מולו בשידור חי, נראה לי שמרביתנו היינו מבקשות להיבלע באותו רגע באדמה.
זה מדהים כמה רגשות ותחושות עולים לנו מול שולחנות עמוסים באוכל…
לפני כמה ימים התקשרה אליי מטופלת שלי וסיפרה לי בדיוק על אירוע כזה- מפגש חזיתי שלה עם בופה שווה.
רק שהפעם, שימו לב- יש טוויסט בעלילה
זה מה שהיא מספרת:
וואו רחלי איך אני גאה בעצמי, היית עפה על איך שהתנהלתי אתמול.
את זוכרת שהגעתי אליך באחת הפגישות ובכיתי על הבופה שהיה בעבודה? שסיפרתי לך שאני לא מסוגלת להיות מולו? כן, אני יודעת שזה בראש שלי אבל זה מרגיש לי שכולם רק נועצים בי מבט ובוחנים את הצלחת שלי.
איך פחדתי שאם אעמיס על הצלחת כולם יסתכלו ויתלחששו על השמנה- "וואי, תראו כמה היא תוקעת", ואם אקח פחות אז לא ארגיש בנוח לקום ולקחת תוספת, כי בדיוק המלצר ישים לב.
ואיך תמיד הייתי מבקשת מחברה להביא לי, וזה היה כזה מבאס לתת לה להיות השוטר שלי, להחליט עבורי מה לאכול וכמה. מבאס רצח.
לא להאמין כמה זה ניהל אותי. שנים שזה העסיק אותי בכל מסיבה, מלון, אירוע.
עכשיו תקשיבי, רחלי- אין לך מושג איזה בופה שווה היה אתמול. משהו מהסרטים, חבל לך על הזמן!!!.
וסופסוף, בזכותך, הצלחתי ליהנות ממנו כי למדתי ש:
-אני רוצה להיות באחריות, בחופש ובבחירה על האכילה שלי.
-מי שמעיר הערות הוא, מעבר להיותו רכלן וצר עין, ככל הנראה בהתעסקות ובחוסר שביעות רצון מעצמו, מהמשקל ומהאכילה שלו.
-אפילו שאני מהממת אני לא באמת מעניינת אף אחד, ואף אחד לא באמת סופר כמה צלחות לקחתי- שוקינג!!!
-ועכשיו, שאני אוכלת במודעות ובקשיבות, אני גם כל כך בביטחון בבחירות שלי- במה שטעים, נכון ומדויק לי- שמי בכלל יעז לומר לי משהו.
כמה חופש יש לי עכשיו!!".
אני? בוכה? מה פתאום. זו רק ההתרגשות שנכנסה לי לעין.
