את יודעת- במלחמות אין מנצחים, רק מפסידים…
היא פנתה אליי בעקבות המלצה חמה של חברה שלה. "אני נלחמת כבר כל כך הרבה זמן, ואני מבינה שאני תמיד מפסידה במלחמה. נראה לי שהגיע הזמן לעבור תהליך ולשקם את היחסים שיש לי עם הגוף שלי ועם האוכל", היא אמרה. "רציתי להבין טוב יותר איך את עובדת, אבל אני אומרת לך מראש שאם אני אחליט שכן- נתחיל רק אחרי הקיץ".
-"למה רק אחרי הקיץ?״ שאלתי אותה מופתעת.
"אני רוצה לנצל את הקיץ כדי לעשות דיאטה "רגילה" ולרדת במשקל, ואז אני אבוא אלייך", היא ענתה. "אפשר להגיד שאני עושה עכשיו מין משהו קצר, שהוא כמו ריצת ספרינט, אבל אני בטוח אגיע אלייך בהמשך כדי לעבור תהליך שהוא ארוך ועמוק, כמו ריצת מרתון".
ואני? הלב שלי התכווץ בפנים.
לתפיסתי החלוקה הזאת ל-"דיאטה קצרה, זבנג בום וזהו", ול-"תהליך ארוך ורציני"- היא לא הגיונית והיא רק מזיקה ופוגעת.
סיפרתי לה איך אני עובדת ועל התהליך שהיא תעבור איתי.
במה הוא שונה מדיאטה "רגילה" שהמסר שלה הוא שהגוף שלנו לא מספיק טוב, ואנחנו בשיח של שיפוטיות וחוסר קבלה כלפיו.
אנחנו מתרחקות מהקשבה לגוף ומחיבור אליו, ובעצם אומרות שאנחנו לא אוהבות את הגוף הזה, שהוא דורש תיקון, שהוא לא מספיק.
שאנחנו לא מספיק.
לעומת זאת, בתהליך שנעבור ביחד אנו לא במלחמה נגד הגוף ונגד עצמנו כי במלחמות אין מנצחים, רק מפסידים.
כל ההתייחסות שלנו אל הגוף ואל עצמנו היא מנקודת מבט אחרת-
חומלת, מקבלת, לא שיפוטית.
נכון, זה לא קל לשחרר את המרדף אחרי האשליה שעולם הדיאטות מציע.
צריך ממש כוחות על אנושיים כדי להצליח לעמוד בפיתוי, ולא ליפול בקסמיה של דיאטת שקר כלשהי שוב.
נפרדתי ממנה בלב כואב, והבטחתי לה שאני כאן אם וכאשר היא תרצה.
